פסק-דין בתיק ע"פ 30800/06

הערעור

1.         לפניי ערעור על פסק-דינו (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית מהשפט לעניינים מקומיים באריאל (כב' השופט ד' שוהם) בתיק עמ"ק 336/05, מיום 6.11.06, לפיו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות  שלהלן: בנייה ושימוש במקרקעין ללא רישיון - לפי סעיפים 34 ו-38 לחוק תכנון ערים כפרים ובניינים, חוק זמני מס' 79 לשנת 1966, ובעבירת בנייה ללא רישיון והפרת הוראה שבדין - לפי סעיף 34 לחוק הנ"ל בצירוף סעיף 26(ב) לחוק הפלילי מס' 16 לשנת 1960. בגזר-הדין הוטל על המערער קנס בסך 18,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתו. כן נצטווה המערער להרוס את המבנה הנדון בכתב האישום, זאת לא יאוחר מיום 5.1.07, ובית המשפט קמא קבע כי אם לא יעשה זאת המערער במועד, הרי שלאור הסיכון הבטיחותי שבמבנה, תוכל המאשימה לבצע את ההריסה בעצמה כאשר הוצאות ההריסה יחולו על המערער.

כתב-האישום

2.       בכתב-האישום נטען, כי המערער, המחזיק בבית מלאכה ברחוב המלאכה 3 באריאל, הקים במהלך שנת 2005 מבנה בן שתי קומות ללא היתר בנייה, וכי למרות שניתנה לו התראה כדין כי עליו להרוס את המבנה, לא שעה להתראה, הותיר את המבנה  על כנו והשתמש בו במסגרת עסקו. מדובר במבנים טרומיים וקונסטרוקציות ממתכת שהתקין המערער בשטח ציבורי ובצמוד לעמוד שעליו ניצב טרנספורמטור של חברת החשמל.

הרקע להגשת כתב האישום

3.       בטרם אתייחס להליך שהתקיים בבית משפט קמא, אסקור בקצרה את הרקע להגשת כתב-האישום.

בתיק קודם שנוהל נגד המערער בבית משפט קמא - בתיקי עמ"ק 28/04, 29/04 ו-30/04 הורשע הלה בשעתו בעבירות לפי סעיף 38(א) לחוק העזר אריאל (שמירת הסדר והנקיון), התשמ"ז-1987, בכך שהניח חומרי גלם ותוצרת של המסגרייה, בעסק שהפעיל ברחוב המלאכה 5 באריאל.  במסגרת גזר-הדין מיום 28.6.04, הטיל בית-משפט קמא (כב' השופט ד' גדול) על המערער קנס מינימאלי בסך 10 ש"ח לכל תיק, והוסיף והעיר, כי יש למצוא "פתרון דו צדדי לטווח הקרוב בין העירייה לבין הנאשם מצד אחד, לבין הנאשם מול העירייה ומינהל מקרקעי ישראל מצד שני".

4.       לאחר מתן גזר-הדין הנ"ל, החל מחודש יולי 2004 ואילך, הגיש המערער פנה המערער לעיריית אריאל, למינהל מקרקעי ישראל, למשרד המסחר והתעשייה ולגורמים נוספים, בבקשה כי יוקצה לו, בפטור ממכרז, שטח שיתאים להקמת מסגרייה. במקביל, בתחילת שנת 2005, ביקש המערער מעיריית אריאל לאפשר לו להקים מבנה ארעי עד למציאת המגרש שיוקצה לו בפטור ממכרז, וזאת כדי לאפשר המשך הפעלת המסגרייה המפרנסת משפחות רבות.  ביום 9.1.05 נענתה פנייתו של המערער על-ידי המנהל האזרחי, ונאמר לו כיצד עליו לפעול. המערער אף נענה ביום 11.04.05 על-ידי עיריית אריאל, ונאמר לו כי מתבצע תכנון של מגרשים באזור וכי כאשר יסתיים ההליך תיעשה הקצאת שטחים לבעלי המלאכה בהתאם לחוק. בסיומו של אותו מכתב נאמר, כי לא ניתן להקצות שטח אלא לאחר הסדרת תוכנית המתאר במינהל מקרקעי ישראל. המערער לא המתין לסיום ההליכים, שמטיבם הנם ממושכים ומורכבים, אלא בחר לעשות דין עצמי בהקימו במהלך שנת 2005 את המבנה בן שתי הקומות בגינו הועמד לדין בתיק עמ"ק 336/05, נושא הערעור.

ההליכים בבית-משפט קמא ופסק-הדין של הערכאה הדיונית

5.       בתחילת הדיונים בבית-משפט קמא לא היה המערער מיוצג על-ידי עורך-דין וכפר בעובדות כתב-האישום. במהלך שמיעת הראיות הודה המערער, כי הקים את המבנה ללא היתר כדין, כי המבנה מצוי על שטח ציבורי וכי הוא מנהל שם מסגרייה. בשלב מתקדם של המשפט שכר המערער שירותיו של סניגור, אשר מיקד את הגנת המערער בטענה כי יש לבטל את האישום מחמת "הגנה מן הצדק", ובעניין זה הגיש סיכומים בכתב. בסיכומיו בבית משפט קמא טען ב"כ המערער, כי יש להחיל על המערער את ההגנה האמורה, הואיל והרשויות השונות לא נענו לבקשותיו להקצות לו שטח להקמת המסגריה ולהעניק לו היתר בנייה לצורך ביצוע עבודות הבנייה, ובכך גזרו למעשה כליה על העסק, המהווה מקור פרנסה למערער ולעובדיו. הוא צירף לסיכומיו בכתב בבית-משפט קמא את מכתביו של המערער לרשויות השונות החל מסוף חודש יולי 2004 ועד לאמצע שנת 2005, וטען כי "חומה בירוקרטית גבוהה ומתנכרת" מנעה מהמערער אפשרות לקבל שטח להקמת המסגריה ולהצטייד בהיתרי בנייה. מטעם זה, וכן בשל "אכיפה בררנית" (על-פי הנטען), גרס הסנגור כי עומדת למערער ההגנה מן הצדק, וביקש מבית-משפט קמא לבטל את האישום.

6.       בסיכומיה בכתב בבית-משפט קמא טען המשיב, כי הערתו של כב' השופט ד' גדול בפסק-הדין בהליך הקודם, לפיה רצוי שהמערער והרשויות ימצאו "פתרון" לסוגית הנחת חומרי גלם של המסגריה,  הייתה בגדר המלצה בלבד, והיא לא העניקה למערער זכות לעשות דין עצמי בדרך של הקמת מבנה שלם ללא היתר בנייה אגב פלישה למקרקעי הציבור. כן טען המשיב בבית-משפט קמא, כי הטענות הכללית בדבר "אכיפה סלקטיבית" שהועלו על-ידי המערער, נעדרו תשתית עובדתית-ראייתית מינימאלית.

7.       בהכרעת-דינו מיום 6.11.06 קבע בית-משפט קמא, כי המערער פלש לשטח לא לו בין שני מבנים, במקום שבו ניצב  עמוד מתח גבוה של חברת החשמל, וכי הלה הקיף את העמוד במבנה פח והקים מבנה בן שתי קומות ללא היתר בנייה. בית-המשפט דחה את טענת המערער, לפיה עומדת לו הגנה מן הצדק, וקבע כי לא הוטלה כל חובה על המאשימה לספק למערער שטח לצורך עיסוקו, וכי המצוקה שנקלע אליה לא הצדיקה עשיית דין עצמי של הקמת מבנה ללא היתר כדין, ובפרט אגב פלישה לשטח ציבורי ללא הסכמת הגורמים המוסמכים. בגזר-הדין הדגיש בית-משפט קמא לחומרה את נסיבות ביצוע העבירות, המצויות ברף חומרה גבוה, הן בשל הקמת המבנה אגב פלישה לשטח ציבורי, והן מחמת העובדה שמדובר בבנייה מאולתרת מסביב לעמוד חשמל נושא טרנספורמטור, שיש בה משום סיכון רב. בנסיבות אלו, גזר בית-משפט קמא על המערער קנס בסך 18,000 ש"ח, וכן ציווה על הריסת המבנה עד ליום 5.1.07. בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, עד למתן פסק-דין בערעור, שהגיש המערער ביום 21.12.06, נדחתה על-ידי בית-משפט קמא מן הטעם שמדובר במבנה מסוכן ואין כל הצדקה להשאירו על כנו.

          הערעור דנן מכוון הן כנגד הכרעת-הדין המרשיעה, שבה נדחתה כאמור טענת ההגנה מן הצדק (ע"פ 30800/06), והן כנגד ההחלטה שלא לעכב את ביצוע גזר-הדין (ע"פ 30819/06). הדיון בשני הערעורים אוחד, אך מחמת שמיעת הערעור במועד מוקדם, התייתר הצורך במתן הכרעה נפרדת בערעור על ההחלטה שלא לעכב את מועד ביצוע צו ההריסה. 

תמצית טיעוני הצדדים

8.       בהודעת הערעור שב ומעלה המערער את מכלול טרוניותיו על העיכובים בקבלת ההחלטות על-ידי הרשויות, בבקשתו להקצות לו שטח להקמת המסגריה. לטענתו, עיכובים אלו מעמידים אותו בפני "חומה בירוקרטית גבוהה ומתנכרת", אשר אילצה אותו להפוך לעבריין בעל כורחו. הוא ביקש מבית-המשפט לקבל את הערעור ולהורות על ביטול כתב-האישום מחמת הגנה מן הצדק, ולחלופין - לקבוע כי ביצע את העבירות מבלי להרשיעו בדין, ולהורות על עיכוב ביצוע גזר-הדין עד למועד שבו תקצנה לו הרשויות שטח שיתאים להקמת המסגריה.

9.       ב"כ המשיב טוען, כי הערעור לא מגלה כל עילה להתערבותו של בית-המשפט לערעורים בהחלטתה של הערכאה הדיונית, לא בהיבט המשפטי ולא בהיבט העובדתי. הוא הדגיש את חומרת מעשיו של המערער, המצדיקות החמרה בדין ומתן צו להריסה מיידית של המבנה.

דיון

10.     הערעור דנן נעדר בסיס עובדתי ומשפטי, וניכר כי תכליתו היא לעכב את ביצועו של צו ההריסה. המערער ניסה לגייס לעזרתו את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, שאין בינה לבין נסיבות המקרה מאומה.

הדוקטרינה של ההגנה מן הצדק הותוותה לראשונה בפסק-הדין בע"פ 2910/04 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, שבו נקבע כי מבחנה הוא התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, קרי - התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. עקרונותיה המורחבים של הדוקטרינה - שיוחדה אך למקרים חריגים ביותר של פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות כתוצאה מהתנהגות נפסדת של הרשויות - נפרשו בפסק-הדין בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776.  על יישומה של הדוקטרינה בעבירות על חוקי התכנון והבנייה עמדנו לא מכבר, בהרחבה, בע"פ (י-ם) 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתיישבות (טרם פורסם), ואין לי אלא לאמץ את הדברים גם בנסיבותיו של הערעור דנן.